ביקור הצדיקים 

ביקור הצדיקים

אחרי שבוע קשה ומעייף במיוחד שאשתי ואני חווינו בעבודה, הצעתי לה בפרץ של טוב לב נדיר, לקחת יום כיף ולהתפנק בספא. אשתי שהיא "וורקהולית" אמיתית, נדהמה מעצם העלאת הנושא אך הברושור המפתה שדחפתי לה ליד, בצרוף כתבה אוהדת וממליצה של אודטה, עשו את שלהם.
בתוך שעתיים, יצאנו מחדרי ההלבשה של הספא עם חלוקים לבנים, שלובי זרוע, מוכנים להתמסר למסז'יסטים. נפרדתי מאשתי בנשיקה והובלתי לתא הטיפולים. בדיוק ברגע שהמסג'יגטית האיכותית עזרה לי להיפטר מהחלוק, הנייד החל לשדר אותות מצוקה. לפי המספר שעל הצג הבנתי שצדיקה ממאה שערים רוצה לדבר איתי בדחיפות.
בתי סיפרה לי, שהיא ושני ילדיה חולים, לכן היא מבקשת להתאשפז אצלנו בבית מספר ימים לא ידוע. היות שבקולה היו סימני מצוקה אמיתיים, הסכמתי מייד ותוך מספר דקות הצדיקה הכתיבה לאשתי את רשימת הציוד והמזון שעלינו להשיג עד להגעת המשלחת.
שמתי קוז'אק מהבהב על האוטו ודהרנו לבני ברק לעשות קניות על טהרת הבד"צ. המשימה לא הייתה קלה כלל וכלל. מניסיוננו אנחנו יודעים שההכשר של הרב ויטמן על מוצרי החלב מספק אבל לא למוצרי הבשר. אנחנו יודעים גם שהקורנפלקס שמיובא מאנגליה בהשגחת בד"צ מנצ'סטר מספק אבל אותו קורנפלקס בהשגחת בד"צ ליברפול לא מספק. קושי נוסף היה לאשתי בהתנהלות בסופר בגלל החצאית הרחבה שקשרו למותניה בכניסה לשם שמירת הצניעות במקום. מלבד האוכל העמסנו על עגלה נוספת כלים חד פעמיים שכוללים צלחות מכל הגדלים, סכו"ם, כוסות, ספלים ומפות ניילון. עמוסים לעייפה טסנו הביתה, כדי להספיק להלוות משכנה לול לצדיק הקטן. עשינו הפרדה בפריז'ידר בין המוצרים שלנו לשלהם וכמו כן עשינו סלקציה חמורה גם במחלקת פירות וירקות ובלבד שהצדיקים לא ימעדו.
הרמנו בבית כל דבר שביר לגובה של מטר וחצי, כיביתי טלוויזיות ושמתי ברקע דיסק של התזמורת של הרבנות הצבאית עם מיטב להיטיה.
תהליך הקליטה היה קצר ותוך עשר דקות התקשית להכיר את ביתי. הממ"ד הפך למגרש חניה לעגלות ולסל-קלים, באמצע הסלון נערמו שמיכות, חיתולים, בגדים, משחקים ומוצצים. בתי התחילה לחתל את הקטנים אחרי הנסיעה הארוכה והריחות שעלו מערימות החיתולים המשומשים הפרו במידה מסוימת את האיזון האקולוגי.
נכדתי הבכורה שהגיעה כבר לגיל המופלג של שנה וחצי גילתה את המדרגות ובמיומנות רבה החלה לטפס למעלה ולמטה. היות ואני נחשב ל"מר בטיחות", לוויתי אותה פסיעה אחרי פסיעה, מדרגה אחרי מדרגה במשך כחמש שעות, הצדיקה הקטנה טיפסה לגובה השווה למגדל אייפל. בהפסקות הקצרות שעשתה לצורך תדלוק או החלפת חיתול, ניצלתי את הזמן לעיסוי שרירי התפוסים ולהתחברות למסכת חמצן. חשבתי לתומי שהוצאת אנרגיה כזאת תגרום לצדיקה להירדם בקלות ואוכל לקבל טיפול החייאה מתאים מאשתי, אך טעיתי בגדול. הקטנה לא חשבה לשתף פעולה. היא המשיכה לחפש אתגרים חדשים לאחר שהקמתי בריקדות גבוהות בשני קצות המדרגות.
בערך בחצות כבר היינו גמורים וסחוטים, אך הבטריה שלה עוד פעלה במרץ. לכן בלית ברירה, פיג'מנו את הקטנה השכבנו אותה בינינו ובכח סביר הצמדתי את ראשה לכרית עד שנרדמה.
זמן רב לא ישנתי כל כך טוב למרות הפעילות הרבה שהיתה בלילה. דבר לא העיר אותי, לא מכשיר האינהלציה הרועש שהוצמד לפיו של נחמן הקטן וגם לא נסיונות הבריחה מהמיטה של הצדיקה הקטנה. כדי לשמור על שפיות דעתי, חמקתי מוקדם בבוקר מהבית למספר שעות. בדרך הביתה, נכנסתי לפארק יהושע ובצילו של עץ עשיתי מדיטציה ותרגילי יוגה במשך כשעה, כדי להירגע ולהכין את גופי ונפשי לעוד יום של טירונות.
את רוב היום השני העברנו אשתי אני והקטנה בגני השעשועים הפזורים בשכונה. הצדיקה לא עשתה לי הנחות. היא דרשה וקיבלה עוד סיבוב בכל מיתקן: קרוסלות, נדנדות ומגלשות. לקראת ערב חזרנו הביתה כאשר הקטנה מלאת חיים ומרץ ואילו אנחנו על סף עילפון.
בנוסף לתשישות הכללית אשתי חשה סחרחורת קלה עקב שלשת אלפים הסיבובים שעשתה בקרוסלה.
בארוחת הערב אשתי לא הצליחה בדרכים קונבנציונליות להאכיל את הקטנה למרות שניסתה כל תכסיס אפשרי. ברגע של הברקה קשרתי סינור על צווארי, התישבתי על ברכי אשתי לצידה של הקטנה ונאלצתי לבלוע דייסות, רמדיות וגמדים למכביר. לא רק זאת, אלא שהקטנה הוכיחה את צדיקותה בכך שגם היא דחפה לי לפרצוף מהאוכל שלה, חלק לפה, חלק לאזניים והיתר ברדיוס של שני מטר.
לאחר הארוחה הבטחתי לאשתי חולת הניקיון שאצ'פר את העוזרת על העבודה הרבה שמחכה לה אחרי עזיבת המשלחת. חששתי שתקבל התקף לב על כל פרור שנופל, על אחת כמה וכמה על סימניי המוס שוקולד שמרחה הקטנה על הקיר במעלה המדרגות.
אחרי עוד לילה קשה שעבר על כוחותינו נכנסתי לחרדה של ממש מהאפשרות שהמשלחת תישאר אצלנו עד מוצ"ש. פחדתי להיתקע עוד יומים בלי טלוויזיה, בלי כדורגל, עם אוכל בד"צי שמחומם על פלטה חשמלית ונייר טואלט שחתוך למשבצות. רמזתי לבתי שכלו כוחותיי ואפילו צה"ל כבר שיחרר אותי ממילואים. מאחר והטיעונים האלו לא עשו עליה שום רושם, שלפתי את נשק יום הדין ואמרתי לה שאין לנו שעון שבת וכך שהיא לא תוכל להפעיל את מכשיר האינהלציה לצדיק הקטן.
בתי עוד השתעשעה ברעיון לצלצל לרבנית ולבקש עצה אך באורך פלא הטלפון לא היה מחובר. נותרו מספר שעות לכניסת השבת וכל רגע שחלף העלה לי את לחץ הדם. זירזתי את המערכת וארזנו את הציוד והבגדים בחיפזון, דחסתי הכל למכונית, ערכנו טכס פרידה מרגש עם הרבה חיבוקים ונשיקות, קשרתי את הילדים ואת בתי למושבים (שמא יתחרטו), הבטתי לאחור לעבר ביתי ההרוס ואמרתי לאשתי לא לסדר ולא לנקות עד בואה של העוזרת.
בדרך לירושלים בתי סיפרה לי סיפורים מופלאים על רבי נחמן מאומן אך מחשבותיי היו במקום אחר.
לאחר שנפרדתי מהצדיקים, שמתי דיסק של משינה, פתחתי בפול ווליום כדי להפיח רוח חיים בשכונת מאה שערים הישנונית.
ירדתי לשפלה דרך אבו גוש שם רציתי לאכול ארוחה טובה בלי שום מרכיב בד"צי. החניתי את הרכב בכניסה למסעדה ובמדרגה הראשונה אשתי תפסה אותי עם הודעה לנייד: "חזור מהר כי העוזרת ביטלה".